יום ראשון, 26 במרץ 2017

אלוהים, נשמה, פרקטליות ועוד נקודות למחשבה...



"הרעב הסודי המכרסם בנשמות בני האדם אינו קשור כלל לגורמים חיצוניים כמו כסף, מעמד חברתי, סיפוק מיני, ביטחון ואפילו לא לאהבה וזוגיות.
אנשים השיגו את כל אלה שוב ושוב ועדיין נותרו בתחושה של חוסר סיפוק.
הרעב העמוק ביותר בחיים הוא סוד שנגלה רק כאשר האדם מוכן לפתוח חלק חבוי אשר נמצא עמוק בתוכו.
האדם הפנימי כמה למשמעות בחייו, לסוף הסבל, לתשובות לחידות – האהבה, המוות, אלוהים, נשמה, הטוב והרע.
חיים שטחיים לעולם לא יובילו אותנו למציאת תשובות לשאלות אלה ולא יספקו את הצורך העמוק שמניע אותנו לשאול אותן! מציאת המימד החבוי בתוכנו היא הדרך היחידה להשביע את הרעב העמוק ביותר שלנו." (דיפאק צ'ופרה)


לפני שאתם ממשיכים בקריאה הקשיבו לשיר החזק והנוגע הזה (אותי ריגש עד דמעות)  "המשורר" של שולי רנד. השיר נכתב לאחר מותו של המחזאי חנוך לוין ז"ל ומתאר סיטואציה במערכת היחסים בין שולי רנד לבינו.
האם מוכרת לכם הסיטואציה המתוארת בשיר?
האם גם אתם משוחחים/מתווכחים עם עצמכם/חבריכם על נושא האמונה ובמה?
"אני אמרתי כן, אתה אמרת לא! אני הצבעתי לשמיים אתה צולל למים"
מכירים את הביטוי: "מי שבספק, אינו מסתפק?"
כיצד מתחילה החקירה הזו?  מי שמספיק ערני, קשוב, נוכח, שם לב, יכול להבחין ב"צירופי מקרים" מדהימים.. אירועים לא צפויים שקורים לנו, אנשים שאנו "פתאום" פוגשים, "פתאום קיבלתי טלפון"
"פתאום קיבלתי מכתב, זימון, הצעה" ועוד אינסוף דוגמאות...
וכאשר אנו זורמים עם האירועים, עם ההזדמנויות ונמצאים בתנועה, בשינוי.. אנו נשים לב שצירופים אלה רק הולכים ומתגברים... מדוע?  האם מוכרים לכם מושגים כגון- תדר/ רצף גלים/ חיבור לתודעה קולקטיבית/ סנכרון/ השגחה..?

"מאחר שאיננו יכולים לתפוס את הנשמה בחושינו הגשמיים, אנו מתכחשים לקיומה. למען האמת יש כלכך הרבה דברים שאיננו מסוגלים לראות. איננו יכולים לראות אוויר, גלי רדיו, או צליל. גם איננו מסוגלים להבחין בחיידק קטנטן בחושינו הקהים, אך אין זה אומר שדברים אלה לא קיימים. בעזרת מיקרוסקופ ומכשירים אחרים, אפשר להבחין בדברים רבים שלפני כן נעלמו מהחושים הבלתי מושלמים. אל לנו להסיק- רק משום שעדיין לא הצלחנו להבחין בנשמה שגודלה אטומי- שהיא אינה קיימת. מכל מקום ניתן להבחין בה בעזרת סימנים המצביעים עליה ועל ידי השפעותיה." (סואמי פרבהופאדה)

אם אנו באמת מתבוננים סביבנו, סקרנים ומעלים שאלות, רוצים ללמוד יותר על עולמנו, מציאותנו, על היקום, אנו מתחילים לשים לב לסימנים והם נמצאים בכל מקום. הסימנים זה מה שסובב אותנו- החל מהאדמה עליה אנו מהלכים, הצומח, החי האנשים הנמצאים במציאותנו- כל מה שאנו לוקחים כמובן מאליו ובפרט את עצמנו!
התוצר הפלאי והגאוני הזה שנקרא "אדם", בואו ניכנס לגוף שלנו, אתם יודעים שאם היינו רוצים לעבור דרך כל צינורות הדם שלנו היינו צריכים להקיף את כדור הארץ 5 פעמים? האם אתם מבינים כמה מסועפת ומורכבת כל מערכת בגוף שלנו? מערכות שלימות של נשימה, דם, שרירים, שתן,  שאופן תפקודן עולה בתחכומן על תפקוד המפעל המתוחכם והמשוכלל ביותר!
 לפני שממשיכים, נבין מהי פרקטליות: כשכל חלק מהשלם דומה באופן מוחלט לשלם, ממש כמו הפאזלים הגדולים שע"ג כל חלק מהם מצויר כל הציור כולו!!! הפרקטל הוא צורה שככל שנביט בה קרוב יותר, נראה את אותה הצורה חוזרת על עצמה בכל קנה מידה. זוהי צורה גאומטרית שמורכבת פנימה, שוב ושוב, מעותקים של עצמה, מוקטנים יותר ויותר. ככל שנתבונן לתוך חלקי הפרקטל, נראה שם תמיד חלקים הדומים לו, כך שכל פרט זעיר בצורה, דומה לצורה המקורית והגדולה ביותר. 
בטבע אפשר לראות מבנים שונים שדומים לפרקטלים. מבנים בטבע כמו צורת הכרובית, מבנה העורקים של העלה או טיפה אחת של מי ים, אשר מכילה את כל המרכיבים המצויים בים עצמו. כל אלה מזכירים מאד את הפרקטלים ומראים שבטבע יש שיטה גם בדברים שאינם מובנים בצורה מתמטית-כי הבריאה מדויקת מאוד (לכן עלינו לדייק את הדיבור, המחשבות, ההצהרות והבעת הכוונות שלנו)



גם אנו חלקיקים זעירים של השלם העליון, יש לנו אותן תכונות כשל העליון. הנשמה המזערית, למרות קטנותה, מביאה את כל הגוף לפעול בדרכים מופלאות. בעולם יש כלכך הרבה ערים, כבישים, גשרים, מבנים גדולים, אנדרטאות ותרבויות אדירות. אך מי הקים את כל זה? כל זה נעשה ע"י הניצוץ הזעיר שנמצא בתוך הגוף. אם דברים נפלאים שכאלה מתבצעים ע"י הניצוץ הרוחני הזעיר, לא ניתן לדמיין אפילו מהי יכולת הביצוע של השלם העליון.

הניצוץ הרוחני הזעיר, כמהה באופן טבעי אחר תכונותיו של השלם- ידע, חדווה, יצירתיות - אך כמיהה זו זוכה לאכזבה בשל הגוף החומרי. בכתבי בהגוד גיתא מובא המידע כיצד לרצות את תשוקת הנשמה.

האם ידעתם שבאותיות העברית בדפוס גלומים סודות ועצמות היקום כולו, כמו שכל תא ותא בגופנו מכיל את כל היקום כולו הדחוס במסה קריטית, כמו שכל DNA יכול לברוא אנושות שלימה? (יש לשים לב לשימוש נכון בסמלים , ספרים, תכשיטים, המכילים מילים ואותיות בעברית דפוס ושמות קודש- במקרים רבים נעשה שימוש לא נכון, דבר היכול להזיק  במקום לעזור למשתמש בהם)
האם מוכרים לכם ביטויים "כל הידע נמצא בתוכנו" "גופנו יודע לרפא את עצמו" וכשיש לנו קונפליקט, לא פעם ייעצו לנו "הקשיבי לבטן, הקשיבי ללב, כל התשובות נמצאות פנימה". אם באמת נתבונן פנימה, נוכל למצוא את התשובות. בדר"כ כשאדם נמצא בכאב, צער וקונפליקט הוא זקוק לסיוע חיצוני (באמצעות שיחה, יעוץ, טיפול) שיקרב אותו לפנימיותו, לאמת שלו, לבהירות וחיבור עם עצמו ואז יוכל למצוא את התשובות.
ואין הדבר מוזר לאור העובדה שמחקרים בתחום המוח מעידים כי אנו מנצלים כיום רק 5% מהידע הגלום בו.

 התבוננו בתא האדם- המשמש כמיקרוקוסמוס לתפקוד גוף האדם, לנו כחברה ולכל היקום כולו- תא פצפון ובלתי נראה מתפקד כמפעל שלם ועם זאת בתיאום מושלם עם שאר התאים- שימו לב לתכונותיו-וכמה יש לנו ללמוד ממנו:
תיאום: כל התאים בגופנו מתואמים ומסונכרנים עם כל התאים האחרים
יעילות: הם מתפקדים תוך ניצול מיטבי של אנרגיה (אוגרים מזון וחמצן ובוטחים במערכת שתדאג למילוי צרכיהם)
מקצב אוניברסאלי:הם נענים למקצב המחזור האוניברסאלי(מנוחה ופעולה)-ע"י רמת הורמונים, לחץ דם, מצב שינה ועוד..
תשומת לב: הם מתאימים את עצמם למצב בכל רגע נתון-גמישות בכל מצב
קבלה: כל תא מכיר בחשיבותו שוות הערך של התא האחר ויש תלות הדדית בתפקודים האחרים- אין פעולה עצמאית לגמרי.
נתינה: פעולתם העיקרית של התאים בגופנו היא נתינה והיא זו ששומרת על שלמות התאים האחרים- מתוך המחוייבות לנתינה, הקבלה הופכת להיות טבעית ואוטומטית- לא תיתכן אגירה אנוכית של חומרים.
יצירתיות ושיתוף פעולה: לכל תא יש את תחום אחריותו ועדיין משתפים ביניהם פעולה בדרכים יצירתיות-לדוגמא: לעכל אוכל שמעולם לא טעם, לרקוד באופן לא מוכר-אין להם היצמדות להרגלים ודרכי התנהגות ישנות.
נושא האלמוות: התאים מתרבים כדי להעביר הלאה את הידע, הניסיון ואת הכישרון שלהם-הם לא מונעים דבר מצאצאיהם. למעשה זו תופעת אלמוות מעשית, שבה המערכת מקבלת את המוות ברמה הפיזית אך מתגברת עליו ברמה הלא פיזית- אין פער בדורות.
כל תא בגופנו מוכן לעבוד, לתרום את חלקו למען רווחת השלם. טובתו הפרטית נמצאת במקום השני- במקרה הצורך הוא אף ימות כדי להגן על הגוף כמו שקורה במקרים רבים. אורך חייו של התא הוא חלקיק מתוחלת חיינו. תאי עור לדוגמא מתים באלפיהם מידי שעה, וכמותם גם תאים חיסוניים שנלחמים להרחיק חיידקים פולשניים.
ברמת התא, לא תיתכן אנוכיות, גם כאשר מדובר בהישרדותו שלו.
מה אנו אמורים ללמוד מכל זה? מי ברא את כל זה? ומדוע? האם אנו חיים בתוך חלום או מציאות?
מה התפקיד שלי כאן? מה אני אמורה ללמוד מכל דבר בבריאה הזו? (מהחיות, מהצומח, מצורות וצבעי הבריאה) האם אני באמת חלק בלתי נפרד מזה? מה משמעותם ותרומתם של הסמלים, הצורות, הצבעים והצלילים בבריאה- במציאות שלי? האם המציאות שלי זהה למציאות שלך?
תארו לכם איזו חברה היינו אם אנו, כל אחד כפרט היה נוהג כמו התא שתואר לעיל.
אינני מאמינה במקריות או צירופי מקרים. אני מאמינה ב"מארג" וברשת הקריסטלית המחברת את כל הדברים גדולים כקטנים, את כל העולמות והמימדים. אני יודעת שכולנו ערבים זה לזה וכי הצלחה של אחד היא הצלחה של כולנו - כאב, עצבות והרס גם כן חלים על כולנו. שהמושגים "ערבים זה לזה" "אחדות" "שלום" "חמלה" "פרגון" חסד" "ענווה" ו"נתינה" אינם קלישאות- הם אמת לאמיתה והכרחיים ע"מ שנזכה לחיות כאן בשלום, הרמוניה ואהבה.

המילה מקרה חובקת בתוכה את הצירופים : רקם ה' או רק מה'
(וה' כאן תבחרו: הבורא/מודעות/השגחה/מחשבת הבריאה)
כל דבר בבריאה, במציאות שלי, בא ללמדני משהו, לפתח ולהצמיח אותי.
לדוגמא- בכל חיה יש עצמה בולטת ומיוחדת, שאם רק ניתן לה את תשומת ליבנו, נוכל לאמצה לחיינו.
בשלבים המוקדמים של חיינו חינכו ותכנתו אותנו לפי תבניות ומסגרות: "שחור לבן", "מותר ואסור",
"עשה אל תעשה" --הרמה של "שכר ועונש": אם לא אעשה כך, יקרה לי כך ואם אתנהג יפה אקבל פרס וכו'... כך אילפו אותנו בכל המערכות והמסגרות בהן עברנו- (עידן החומר, אדמה ומים, עידן ה"מסגרות" מגיע כיום לסיומו. אנו עדים בתקופה זו לפריצת המסגרות-בכל תחומי החיים: החינוך, ממסד הנישואין, מגדרים ועוד...)
באמצעות השימוש בתשומת לבנו, חוויות וזכרונות שצברנו, למדנו לברוא מציאות שלימה- חלום שלם:
למדנו "איך להתנהג בחברה"-במה להאמין/לא להאמין- מה מקובל/לא מקובל- מה נכון /לא נכון- מה טוב /מה רע- מה יפה/ מה מכוער- את כל הדברים הללו למדנו היטב דרך מיקוד תשומת לבנו- במורה, במרצה, בגננת, באבא אמא, באחים ואחיות וגם אנו מצידנו, למדנו ללכוד את תשומת הלב של אנשים אחרים.
 לא כ"כ נכנסו עמנו לשאלות, שיחות והסברים העומדים מאחרי המעשה. לתחום ה"אפור" (לעיתים גם לא ידעו כיצד) ברוב המקרים הפחידו אותנו- בסיפורי התנ"ך- "אל גדול ונורא"... או באי קיום מצוות או מנהגים- אם תאכל בכיפור או תדליק אש בשבת, יקרה לך כך וכך...
כשאנו רוצים להיכנס לשטח ה"אפור", בין ה"מותר לאסור" אנו שואלים שאלות, אנו רוצים להבין מדוע? לאלה שבאמת רוצים לדעת יותר ואז עולות שאלות כמו...
האם יש אמת אחת? מדוע? האם באמת יש בורא? ואם כן האם הוא אל נורא או רחום וחנון ואוהב את הבריות באשר הינן? האם הוא יחיד? רבים? האם הוא טבע? אור אינסופי? מה זו הקבלה ? מה ההבדל בינה לבין התורה? האם הקבלה היא דת? מדוע אני צריכה אותה?







אין תגובות:

פרסום תגובה